"מעולם לא היינו חופשיים כפי שהיינו בכיבוש הנאצי", כתב ז'אן־פול סארטר בדצמבר 1944, שלושה חודשים בלבד לאחר שחרור פריז. סארטר התכוון שרק בתנאי סכנה ודחק בני אדם נעשים ממוקדים בשאלות החשובות באמת, ביסודות הקיומיים של החיים, בשאלת החירות עצמה. רק אז הם חופשיים באמת. בדבריו היתה טמונה גם ביקורת — גם במשטר הנורא מכל, קבע סארטר, האדם הוא סך כל הכרעותיו: הוא יכול להתנגד, לקבל, לחפש פתרון או להתייאש.
ואמנם הצד חיובי במשבר הפוליטי כעת טמון באופן שהוא מחדד את יכולתנו לבחור בעצמנו את הברירות שלפנינו. רבים מאתנו, שמעולם לא טרחו לעסוק במשמעות הקיום החופשי במדינה, טרודים בחשיבות של הפרדת רשויות, ואחרים, שמעולם לא הפגינו, החליטו לעמוד על זכויותיהם. בכך ישראלים רבים נהפכים לאזרחים במלוא מובן המילה, ואי אפשר שלא לשמוח בכך.