בפסקה הזכורה ביותר מהרומן "הקלות הבלתי נסבלת של הקיום" כתב מילן קונדרה, שמת בשבוע שעבר, כי "הקיטש מעלה שתי דמעות זו אחר זו. הדמעה הראשונה אומרת: 'איזה יופי, ילדים רצים על דשא!' הדמעה השנייה אומרת: 'איזה יופי, כמה נחמד להתרגש, עם כל האנושות, למראה ילדים רצים על דשא!' רק הדמעה השנייה הופכת את הקיטש לקיטש" (מצ'כית: רות בונדי, זמורה ביתן, 1985).

הישראלים מכירים היטב את הדמעה השנייה שקונדרה דיבר עליה. למשל, כשהם מתפעלים מעצמם לאחר שהם מפגינים חמלה כלפי מתמודד קשה־יום בתוכנית ריאליטי. או כשהם נזכרים בדמעת התנין שהזיל אריה דרעי בעזרת בצל בתשדיר בחירות שעסק בעוני. המסר של דרעי היה אז, "אני אולי עשיר מושחת ונהנתן שמדיניות החינוך שלו מנציחה את העוני, אבל ראו כמה זכה וטהורה הדמעה שלי, כמה אני חומל על העניים והחלשים. הצביעו לי".