לאמונות תפלות קולקטיביות יש דינמיקה משלהן. זה ניכר בזירה הפוליטית. פחות מצד הנבחרים, יותר מצד הבוחרים. בתור ארוך לקלפי באחד מסבבי הבחירות של השנים האחרונות דיברתי עם אדם מבוגר ושדוף למדי שעמד לידי, טיפוס חברותי, עממי למראה ולמשמע, אם מותר להתבטא כך. כן, הוא מצביע לליכוד, לביבי. לשאלתי למה, ענה שזה עניין של הזדהות, של אמונה. כשתהיתי איזה הזדהות הוא כבר יכול להרגיש עם מיליונר אשכנזי למהדרין, חבר בחוג הסילון, ענה בן־שיחי שזה בכלל לא משנה איך נתניהו חי, ואם טבעי לו לשבת על יאכטה עם סיגר ושמפניה, כי לתמוך בו זה, כאמור, עניין של אמונה — ואמונה זקוקה לקביעות, אי־אפשר לקפוץ כל רגע ממנהיג אחד לאחר "כמו אצלכם". הוא קבע, ובצדק, שאני פשוט לא יכול להבין את זה.

בימים אלה, כשיש איום על המשך קיומו של המשטר הדמוקרטי בישראל, בני המחנה המאוים תולשים את שערם מרוב תסכול על היעדר חשיבה הגיונית ומדעית אצל אנשי הצד השני. היגיון, כגישה וכחזות הכל, הוא טיעון קבוע של שוחרי הדמוקרטיה. המדע הוא הלפיד בחשיכה. הרציונל הוא האור. הוא המבדיל, ומפריד, בינינו לבינם. הם רוצים שלטון תיאוקרטי (או ליתר דיוק מלוכני, ועדיף שיהיה גם מושחת כהלכה), בלתי שוויוני, לא מודרני, פשוט מפני שאינם חושבים בצורה רציונלית. יותר מאשר זעם, הדבר מעורר בקרב שוחרי הדמוקרטיה מבוכה, צער תהומי, תחושות של אבל, עלבון, השפלה: השפלתו של ההיגיון, הפגיעה הגסה בשכל הישר, באמנה החברתית היחידה שמאפשרת לכולם לשרוד איכשהו ביחד.