כשהמחאה כבר סוגרת 20 שבועות, כוחה אינו מסתכם במספר המפגינים ששוטפים את הרחובות. יש לה גם רזומה, שהוא הזיכרון הקולקטיבי של המפגינים ושל הפוליטיקאים כאחד. החל באי־היציבות החברתית, דרך עשרות העצורים בשלל פעולות מחאה, הלחץ הכלכלי, האיום באי־התייצבות למילואים וכלה בתמונת הניצחון (הזמנית), בלילה שבו כבשה המחאה את איילון בעקבות פיטורי שר הביטחון יואב גלנט בידי ראש הממשלה בנימין נתניהו. המסר "חובה להתנגד" חלחל עמוק בציבוריות הישראלית, מטה המחאה הדגיש אותו בחודש מארס, והוציא החוצה אזרחים שעד אז לא הפגינו. כעת הם החלו להתמחות בחסימת כבישים, או במקרה של מפקד חיל הים לשעבר, אלוף (מיל') דוד בן בעש"ט — בחסימת נתיב ימי של אוניות סחר בנמל חיפה. זה לא נתפס כמרדנות במדינה אלא כמלחמה עליה ועל דמותה.
האם לדעתכם הכלים בהם משתמשים המוחאים נותר לגיטמי, או שמא נחצו מספר גבולות? באיזה תקווה הם מחזיקים כאשר אנו כבר סופרים את השבוע ה-20 למחאה ופתרון לא נראה באופק?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *