לפני שיצאנו לצעדה בתום ההפגנה עמדנו זקופים עם דגלי ישראל ביד ושרנו את "התקווה". זו היתה תמונה סוראליסטית – החרדים עמדו והסתכלו עלינו בהלם מוחלט, כאילו נחתנו ממאדים. הם פסקו מלקלל ורק בהו בנו. כמובן שהם לא הצטרפו לשירה וכנראה שחלקם בכלל לא מכירים את הפזמון הזה שכל לב חילוני מתרגש ממנו. זה היה רגע מכונן שבו הבנתי שאין לי שום דבר משותף עם האנשים האלה, והתובנה הזו היכתה בי כמו אגרוף לבטן. הבנתי שאת האנשים האלה אני לא מעניינת, הם לא רואים אותי ולא שומעים אותי ואין ולא יכול להתקיים שום דיאלוג איתם.