בסיפור הפשטני של מזמור לאסף, אלוהים הוא האב הגדול, שילדים רעים מכחישים את שלטונו הכל יכול, ולכן מתנכלים לבנו הנבחר, ישראל, שזועק לאביו שזה יפעיל את כל כוחותיו ויטחן אותם עד עפר. בנרטיב המיתולוגי שנבחר להיות הנרטיב המבאר של טקסי הזיכרון הממלכתיים, האויבים זוממים להרע פשוט כי הם רשעים, והם רשעים מפני שהם כופרים. כפירתם היא רשעותם. עם ישראל הקטן, צח כגדי, עלול ליפול קרבן למזימה של הכופרים הרעים, שרוצים לפגוע באמצעותו בקדושתו ובשלטונו המוחלט של אביו; הקדושה והשלטון ללא מצרים כרוכים זה בזה ללא הפרד. המוצא הוא שהאב הגדול יתעורר ובחרון אפו יהרוס את האויבים הכופרים הרשעים. אלמלא ידענו שהטקסט נכתב מתישהו בעת העתיקה, אפשר היה לחשוד שנכתב על ידי בנו של ראש הממשלה.
כשציבור מתחנך על ברכי נרטיב כזה, אין מקום להכרה בכך ש"אויבים" אינם מיתולוגיים ונצחיים, אלא הם בני אדם וקבוצות. אין מקום להבחנה בין ה"אויבים", או להבנה מתוך אילו צרכים ונסיבות הם פועלים ומה מהם מקווים להשיג. מובן שאין מקום להכיר באובדנם ובכאב שגרמנו להם. האפשרות שחלק מן ה"אויבים" פועלים מתוך מצוקה ויאוש, שהם מגיבים לנישול, דיכוי והשפלה, ושהם שואפים לחופש ואוטונומיה – אינה קיימת. בדיקה עצמית וקבלת אחריות, למשל על סירוב מתמשך לנהל משא ומתן – אינה אופציה. אי אפשר לחשוב על נרטיב שונה יותר מזה שמוצג בטקסט הזיכרון הפלסטיני-הישראלי, שממסגר את השכול והאבדן של שני הצדדים בתוך סכסוך חברתי-פוליטי טראגי וכאוב, שחובה לעשות הכל כדי לסיימו.